כשמרגישים לבד

מכירים את זה שאנחנו עושים פדיחה?
אנחנו מובכים כל כך, מרגישים חשופים, כאילו כולם ראו אותנו, כאילו כולם יזכרו לנו את זה תמיד ויצחקו עלינו, ובאותו רגע כל מה שאנחנו רוצים לעשות הוא להיעלם ולמחוק את מה שקרה. עבור רובנו, הפדיחות הקטנות של היום־יום הולכות ונשכחות, ואחרי זמן קצר הרגשת הביטחון מתחזקת, ואנחנו חוזרים לעצמנו ולחיי החברה שלנו. אך יש כאלה שחווים את ההרגשות האלה של המבוכה, חוסר הנעימות והרצון להיעלם ולהיבלע באדמה בכל מפגש חברתי, בכל שיחה יום־יומית. מרבית הילדים ובני הנוער חווים תקופות של ביישנות הקשורה לגיל, או רגעים של מבוכה חולפת. אך אלה שחווים חרדה חברתית מתמודדים עם פחד גדול באותם מצבים.

איך נדע אם אנחנו רק ביישנים או שיש לנו חרדה חברתית?

נבדוק לפי שלושה מדדים:

• חומרת הפחד: מ־1 עד 10, עד כמה אנחנו מפחדים ממצבים חברתיים?
• הימנעות: עד כמה אנחנו נמנעים מלהגיע למצבים חברתיים בגלל הפחד שלנו?
• פגיעה בתפקוד: עד כמה הפחד פוגע בתפקוד היום־יומי שלנו?

החרדה החברתית מתבטאת בפחד מכך שאחרים ישפטו אותנו, יבקרו אותנו, ידחו אותנו, יצחקו עלינו – או כל אלה יחד. מחשבות ורגשות אלה מובילים להימנעות ממצבים חברתיים, לכך שנימנע מלעשות אפילו דברים שאנחנו רוצים או שלא נבטא את מה שאנחנו חושבים ומרגישים, מחשש שלא יקבלו אותנו. לפעמים קשה לזהות את תסמיני החרדה החברתית, בין היתר משום שהם מתאימים לבעיות אחרות או כי הסביבה מפרשת אותם כביישנות והיא עלולה להיות שיפוטיות ולכעוס על התגובות שלנו. ילדים ובני נוער נוטים לחשוב שהפחדים שלהם הגיוניים.

מהם סימני החרדה החברתית?

אם אנחנו נמנעים מלדבר עם אחרים, מלהשתתף בפעילויות חברתיות, מללכת לימי הולדת, מלהיפגש עם חברים בשעות הפנאי ואפילו מללכת לבית הספר – ייתכן שאנחנו סובלים מחרדה חברתית. פעמים רבות התסמינים גם גופניים, כמו כאבי ראש, בחילות וכאבי בטן. מבחינת התפקוד בבית הספר, עלולות להתווסף ירידה בציונים, הימנעות מלדבר מול הכיתה ומלצאת לטיול השנתי. אנחנו מוצאים את עצמנו לבד בהפסקות, נשארים לבד כשהמורה מבקשת לעבוד בקבוצות או בזוגות, נמנעים מליצור קשר עין או מלפתוח בשיחה. האם אנחנו פסיביים (לא יוזמים, מחכים שיזמינו אותנו) ומוטרדים בקביעות ממה שיחשבו עלינו?

איך מתמודדים עם חרדה חברתית?

בתקופת החופש הגדול ילדים בעלי חרדה חברתית עלולים להסתגר עוד יותר כשאין מסגרת שמאלצת אותם לצאת מהבית ולראות ילדים אחרים. החזרה למסגרת ולשגרה דורשת כוחות ותעצומות נפש רבים. מה עושים?

עידוד:
בימים הראשונים של שנת הלימודים אנו מתחילים לפתח את זהותנו כתלמידים ולבסס את הרגשת השייכות שלנו לכיתה ולבית הספר בכלל. כדי שנוכל לשתף פעולה, עלינו להרגיש טוב עם עצמנו. עלינו להאמין שיש לנו יכולות ואומץ לנסות ולהתנסות. כדי לעזור לעצמנו להרגיש ביטחון, חשוב שניזכר בכוחות שלנו. אפשר לעשות זאת לבד, אבל לא תמיד זה קל. לכן רצוי להיעזר בהורים, באחים ובחברים, לשאול אותם מהם הכוחות שלנו ובמה אנחנו טובים. נכתוב את התשובות שלהם לפנינו ונקרא בכל יום. כך נוכל לחזור להאמין בעצמנו ולצאת מהניסיון הקבוע להיעלם.

הדרגה:
ניצור לעצמנו בהדרגה ובקצב שלנו הזדמנויות להיחשף למצבים שמפחידים אותנו, לצד ליווי ותמיכה. נקרב אלינו אנשים שאינם שיפוטיים ואינם מבקרים את ההתנהלות שלנו, אנשים שיחדירו בנו שלווה ומוטיבציה. נתקרב למי שאוהב אותנו ומקבל אותנו כמו שאנחנו, ופשוט נהיה איתו. נתאמץ לדבר ולהשיב על שאלות שמפנים אלינו, ולא נוותר לעצמנו.

הצלחה:
חוויות הצלחה מחזקות אותנו ומעניקות לנו אומץ לנסות שוב, ולכן חשוב לחוות חוויות כאלה – בבית הספר וגם מחוצה לו. למשל, אם הלימודים בבית הספר קשים לנו, אפשר למצוא תחום עניין שנוכל לפתח בחוג, בקורס או בלימודים פרטיים, ומהמקום הזה יתחזק הביטחון העצמי שלנו.

מבוגר אחראי:
חשוב להיות בקשר טוב עם ההורים, עם אחים גדולים או עם בני דודים קרובים, וכן שתהיה דמות בבית הספר שאנחנו סומכים עליה, כמו מורה או יועצת – כדי שנוכל לספר להם כשמשהו מטריד אותנו ולקבל את ההכלה והתמיכה שאנחנו זקוקים להן, ובמקרה הצורך לפנות לטיפול.

מתוך מגזין גליליאו צעיר / ספטמבר 2022